עגלת הקניות שלך ריקה

האמונה תנצח

חייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא מאמין בכוחו לגבור עליהם

מאת: הרב מנחם ברוד

בני-ישראל עומדים ערב הכניסה לארץ-ישראל. הם צריכים לכבוש את הארץ ולהילחם בשבעת עמי כנען. לצורך זה הם משגרים מרגלים, כדי לקבל מידע על האוייב העומד מולם. המרגלים עושים בארץ ארבעים יום, מסיירים לאורכה ולרוחבה וחוזרים ומוסרים דיווח מדאיג: "עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי-הענק ראינו שם".

בתודעה היהודית נרשמים המרגלים כמי שהרשיעו את דרכם והביאו עלינו אסון. בגללם נשארו בני-ישראל במדבר ארבעים שנה. המרגלים מסמלים עד היום את מורך-הלב ואת קטנות-האמונה. בספר תהילים נאמר עליהם "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו". אבל בעצם מדוע אנחנו מגנים אותם כל-כך, לכאורה הם מסרו דיווח אמיתי וביטאו את המציאות הפרגמטית?

המאמינים מנצחים

חטאם של המרגלים לא היה בכך שמסרו לעם את תיאור המציאות שראו; הלוא לשם כך נשלחו. הם כשלו כאשר הסיקו מהמציאות הזאת מסקנות מייאשות. לא שלחו אותם כדי לקבוע אם נכנסים לארץ-ישראל אם לאו. לא ביקשו מהם להסיק מסקנה כמו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". הם נדרשו להביא תיאור עובדתי בלבד, כדי לדעת כיצד לנהל את הכניסה לארץ, אבל לא כדי לערער על עצם הציווי האלוקי להיכנס לארץ-ישראל.

בנקודה זו טמון העימות הנצחי בין החזון והאמונה לבין קשיי המציאות. אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבכוחו לגבור עליהם.

כל ההיסטוריה, היהודית והכללית, משופעת בדמויות-מופת שפרצו דרך בתנאים בלתי-אפשריים. כל המהפכות הגדולות, כל ההמצאות החשובות, נעשו נוכח לעגה של הסביבה לאותם 'משוגעים' שמנסים לחולל את הבלתי-אפשרי. הלעג נבע מהכרת הקשיים ובעיות מציאותיות, אבל האמונה, הלהט והדבקות במשימה הצליחו לגבור על כל אלה.

קטני-האמונה ומרפי-הידיים יטענו תמיד שהם המציאותיים והפרגמטיים, אבל אילו היה העם היהודי שומע להם, היה נשאר במדבר עד עצם היום הזה. דמויות-המופת שלנו הם דווקא יהושע וכלב, שניים מהמרגלים, שראו את הקשיים והסכנות בדיוק כעשרת חבריהם, אבל הם האמינו בכוחו של הקב"ה לגבור גם על הערים הבצורות – "אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ". הם לא הניחו ל'פרגמטיות' לדכא את האמונה, וקראו בקול גדול – "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

חגבים בעינינו

אותו ויכוח ניטש בעצם הימים האלה בין אוהבי ארץ-ישראל למואסיה; בין מאמינים לקטני-אמנה; בין מי שרואים במלחמת ששת-הימים נס אלוקי אדיר, לבין הסבורים שזה היה סתם כיבוש צבאי; בין מי שמאמינים בכוחו של הקב"ה להחזיר את נחלת האבות לידי הבנים, לבין מי שנבהלים מקול עלה נידף וממחאות האומות, בבחינת "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם".

אם נכנעים לטיעונים הפרגמטיים, אפשר לארוז את המזוודות. האם קיומה של 'התנחלות' יהודית בלב המרחב הערבי היא מעשה 'פרגמטי'? וכי יש סיכוי שהעולם המוסלמי יחדל משנאתו לישראל? וכי מישהו משלה את עצמו שהעוינות לקיומה של ישראל תיעלם אם ניסוג מרצועת עזה? אם-כן, מבחינה פרגמטית אין לנו סיכוי לשרוד כאן לאורך ימים, אז הבה נסיק את המסקנה ה'פרגמטית' המתבקשת ונלך מפה.

אנחנו כאן משום שיש בלבנו אמונה ביכולת ה' לתת לנו את הארץ ולגבור על כל הקשיים. עובדה היא שניסיו הכבירים של הקב"ה מלווים אותנו, כנגד כל הסיכויים והתחזיות. פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלא להרפות מהאמונה – והאמונה תנצח.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. באדיבות: מרכז צעירי חב"ד בישראל.

שתף לחברים

שתף