עגלת הקניות שלך ריקה

כבוד לגווילי התורה

"במלחמה זכית למדליה על אומץ-ליבך, אולם בזכות המעשה הגדול שעשית עם גווילי התורה המחוללים זכית למתנה גדולה הרבה יותר - מתנת החיים"

 

הגוי הפולני הזקן ביקש לשעשע קצת את פלוגת החיילים הרוסים ששחררו את פולין מהכיבוש הנאצי. "בואו עמי, אני רוצה להראות לכם דבר מעניין", אמר בקריצת-עין לחיילים.

הוא הוביל אותם לעבר מבנה גדול. מיד בהיכנסם הבחין החייל היהודי בשרידי המזוזה, שנעקרה מהמשקוף וידע כי זה היה בית של יהודים. כשנכנסו פנימה הבין אשר כי לא מדובר בסתם בית של יהודים, אלא בבית-כנסת. המקום נראה הרוס לגמרי, אבל לא היה אפשר שלא להבחין בארון-הקודש הפתוח והריק.

הדבר שביקש הזקן להראות לחיילים העביר צמרמורת עזה בכל גופו: על קירות בית-הכנסת נפרסו כמו 'טפטים' – גווילי ספר-התורה המחוללים. היריעות הוצמדו לקירות במסמרים. החיילים הקוזקים חייכו, ואילו הוא נזקק לכל כוחות הנפש שבקרבו כדי לכבוש את רגשותיו.

אשר אצ'ילדייב נולד (בשנת תרע"ז) בעיר מרגלן שבבוכרה. בהיותו כבן שנתיים רצחו מוסלמים את אביו. בגיל תשע נפטרה גם אימו והוא נותר בודד בעולם. הוא נשלח לבית-יתומים. שם עברו עליו שנים לא-קלות, בחברת ילדים עזים ומרי-נפש. על-אף כל זאת זכר אשר כל העת כי יהודי הוא ושמר על התנהגות אנושית ומוסרית.

כשהתבגר למד באוניברסיטה בסמרקנד והקים בית עם צעירה יהודייה, בת למשפחה שפיארו אותה גם רבנים. הקשר עם משפחת אשתו יצק תוכן ממשי לידיעה כי הוא יהודי. אט-אט קנה מושגים יסודיים ביהדות, למד להתפלל ולברך על המזון וכיוצא בזה.

לאחר שנולדו לו ולרעייתו שני ילדים, פרצה מלחמת-העולם השנייה. אשר גויס לצבא האדום. הוא צורף לחיל-הפרשים של הקוזקים, שהיו ידועים באכזריותם ושמעולם לא הסתירו את שנאתם ליהודים. בכל-זאת היה אשר גאה ביהדותו, גם לפני חבריו ליחידה.

הוא השתתף בקרב הקשה על סטלינגרד, שבו נחלו הגרמנים תבוסה. לאחר שנסוגו הגרמנים לארצם, המשיכו אשר וחבריו בדרכם והגיעו לעיירה קטנה בפולין. שם פנה אליהם הזקן הגוי והזמינם לראות את בית-הכנסת המחולל.

בצאתם מהמקום פנה אשר לחברו הטוב ביותר וביקשו להכין לקראת הלילה שני אתי חפירה.

זה היה ליל ירח קר. אשר וחברו דהרו על סוסיהם לעבר מקום בית-הכנסת. בשקט נכנסו פנימה והסירו מעל הקירות את גווילי-הקודש. הם גללו אותם והסתירום תחת מעיליהם הארוכים, שהיו מהודקים סביב הצוואר וארוכים דיים לכסות את הרוכב ואת גב הסוס גם יחד.

משם המשיכו השניים לבית-הקברות היהודי של העיירה. הירח המלא האיר להם את חשכת הליל. גם הפעם נכון לאשר זעזוע לא-קטן, בראותו מצבות רבות שנותצו ומצבות אחרות שנעקרו ושימשו לסלילת שבילים. לאחר שאיתרו חלקת אדמה ריקה, חפרו אשר וחברו בור באדמה וטמנו בו את הגווילים המחוללים.

אשר - שידיעותיו ביהדות היו מועטות ביותר – לא היה בטוח אם המעשה שהוא עושה נכון על-פי ההלכה. הוא חשש כי בקבורת הגווילים יש גם-כן משום חילולם. בשפה פשוטה ותמימה פנה אל הקב"ה ואמר: "אלוקיי, אינני יודע אם המעשה שעשיתי רצוי או אסור, אבל לא יכולתי לראות בביזיון הגווילים על קירות בית-הכנסת".

כעבור רגע נזכר כי בכל קבורה יהודית אומרים 'קדיש'. הוא זכר את נוסח ה'קדיש' על-פה, אך הוא גם ידע, כי לאמירת 'קדיש' דרושים עשרה יהודים. לאחר הרהור קל נשא את שתי כפות ידיו באוויר, בחושבו כי עשר אצבעותיו ישלימו את המניין. וכך, בעמדו מול התל הקטן שכיסה את הגווילים הקדושים, אמר אשר 'קדיש'. לאחר מכן שבו השניים אל חבריהם הקוזקים.

בתום המלחמה קיבל אשר אות גבורה מיוחד, על אומץ-לב במהלך לחימתו ועל שהציל את חיי מפקדו הפצוע, כשגרר אותו על גבו, בשלג, לאורך כמה קילומטרים. הוא הגיע עם יחידתו עד ברלין ושם השתחרר מהצבא. לאחר מכן חזר למשפחתו בסמרקנד.

קבורת הגווילים הוסיפה להציק לאשר, שלא היה בטוח אם נהג בהם כשורה. בסמרקנד התגורר חכם ידידיה קייקוב. יום אחד החליט אשר לשטוח לפני החכם את לבטיו המייסרים את נפשו. חכם קייקוב התרגש מאוד מסיפורו של אשר ואמר לו: "במלחמה זכית למדליה על אומץ-ליבך, אולם בזכות המעשה הגדול שעשית עם גווילי התורה המחוללים זכית למתנה גדולה הרבה יותר - מתנת החיים". הניח החכם את ידיו על ראשו של אשר ובירכו.

בשנת תשל"ט עלה אשר אצ'ילדייב עם אשתו וילדיו לארץ. הוא זכה לראות מילדיו גם נכדים ונינים. בכל פעם שסיפר לצאצאיו את המעשה בגווילי התורה היה בוכה מהתרגשות.

באדיבות: עלון 'שיחת השבוע'. (תודתנו לשולחת הסיפור ובתו של גיבור המעשה, הגב' יקטרינה פוזיילוב, תל-אביב)

שתף לחברים

שתף